פנינו ללודט ליבמן (19) מגרעין קשת שמתגורר באשדוד, וחברת צוות מחנה ראשון לציון מערב- השקמה, וביקשנו ממנה לספר על האתגרים וההצלחות בשנת השירות בתקופת הקורונה.
איך הגעת לשנת שירות במחנות העולים? איפה הקומונה שלך ממוקמת?
הייתי חניכה בצעירה במחנה כפר מכבי-אושה, חזרתי לתנועה באמצע כיתה י' וישר הדרכתי. בכיתה י"ב הצטרפתי לגרעין קשת ויצאתי לשנת השירות יחד עם הגרעין בקומונה באשדוד.
מה המשימות שאת עושה בשנת השירות?
אני קומונרית במחנה ראשון לציון מערב- נאות השקמה. בתור קומונרית אני עושה מגוון תפקידים במחנה: אני מדריכת י', מלוות צעירה, גזברית המחנה, חברה בצוות פרסום, ובנוסף יש לי משימה בבית הספר היסודי בשכונה בשעות הבוקר.
מה היו הציפיות שלך לקראת שנת השירות?
חשבתי ששנת השירות תאפשר לי להיפתח ולפגוש מקומות ואנשים שונים. רציתי לדעת איך זה לגור בעיר. ובעיקר, רציתי לעשות עשייה משמעותית יחד עם חברי הגרעין שלי.
מה השתנה בשנת השירות בעקבות משבר הקורונה?
שנת שירות בתקופת הקורונה היא מורכבת מהמון בחינות. צריך ליזום, לחשוב הכי יצירתי, וגם להיות סבלניים. המציאות של משבר הקורונה יוצרת המון בלבול ואי סדר. לא פעם תכננתי תכניות ועשיתי הכנות שבסוף לא יצאו לפועל בגלל שינויים במצב התחלואה ובהנחיות משרד הבריאות.
אחת המשימות שהייתה מאתגרת וכמעט בלתי אפשרית לביצוע השנה היא גיוס צעירה. בזמן הסגר, לא הייתה לנו שום דרך להגיע לצעירה ולהזמין עוד חניכים למחנה.
בחזרה המדורגת של התלמידים לבתי הספר, כשכיתות א'-ד' התחילו ללמוד, היה צורך בהתנדבות שלנו בבתי הספר. הגענו כל יום מוקדם בבוקר ועזרנו למחנכות בכיתות א' וג', אפשרנו את החלוקה לקפסולות, ועזרנו לתלמידים לחזור ללמוד בצורה בטוחה וטובה. למרות שאלו לא שכבות שיש להן פעילות במחנה, ולא ציפינו שהעבודה עם הגילאים האלה תהיה חלק משמעותי משנת השירות, היה לנו חשוב להתגייס ולענות על הצורך של מערכת החינוך.
עכשיו, כשלאט לאט בתי הספר נפתחים אנחנו ממשיכים להגיע לכיתות, עוזרים לתלמידים לחזור ללימודים ויוצרים קשרים משמעותיים עם הילדים, שמתמודדים השנה עם אתגרים לא פשוטים, ומזמינים אותם לפעולות שממוקדות בתמיכה וחיזוק בתקופה הזאת.
שתפי בעשייה משמעותית שהצליחה לקרות.
בצוות התחלנו לדבר על פרויקט "הזמן להתעורר". זה פרויקט חדש, שנוצר בתנועה מתוך המציאות של המשבר, בתוך המציאות של הסגר ונועד לסייע לאנשים שנפגעו. בפרויקט אנחנו מזמינים חניכים ובני נוער מהשכונה להתגייס לאיסוף תרומות מזון מאנשים בסופרים, את תרומות המזון מרכזים במחנה ואורזים למארזים, ומחלקים למשפחות שזקוקות לזה.
בשכונה עבדנו בשיתוף עם שירותי הרווחה של העיר כדי להתחבר למשפחות שיש להן צורך, וככה זה הפך להתנדבות קהילתית. התחלנו לפרסם בבית הספר את הפרויקט. נכנסו לכיתות, תלינו שלטים והזמנו את הנוער להצטרף.
ראינו שחבר'ה מתחילים להירשם ורוצים להגיע. הייתי מאוד נרגשת, שמחנו מאוד על ההתגייסות שלהם להתנדבות למען הקהילה, ושמחנו להכיר ולהתחבר לעוד בני נוער ערכיים בעיר. וגם כל חניך זה ברכה. התחלנו לעשות טלפונים לנרשמים ולקבוע איתם זמן ומקום להתנדבות, הצענו להם להזמין על הדרך עוד חבר'ה. ובמקביל מצאנו עוד מקומות שמסכימים שנשתלב בהם בהתנדבות.
היום הראשון של הפרויקט הגיע, חילקנו את החניכים, הוותיקים והמצטרפים החדשים לקבוצות, והלכנו לאסוף תרומות מוצרים מסופרים, לארוז ולחלק סלי מזון למשפחות מהעיר שזקוקות לעזרה.
כל זה נמשך כמעט כחודשיים, כל שבוע בימי שלישי נפגשים עושים התנדבות משמעותית בשכונה, ומשוחחים על המצב שבו אנחנו נמצאים מבחינה כלכלית-חברתית, ומה המקום של הנוער בזה. מכמה נערים ונערות, התחילה להיווצר קבוצה של חבר'ה שרוצים ליזום להתנדב ורוצים להיות חלק ממשהו גדול יותר.
הקבוצה שנוצרה סביב התנדבויות היא מאוד משמעותית, יש בזה גם ערך וגם מפגש חברתי כיף. האתגר מבחינתי כמדריכה זה ליצור את הזיקה למעשה שלנו כתנועה, בלי מסע חנוכה מטורף ובלי מפגש עם השכבה, שלא תמיד מצליחים להתקיים בגלל הגבלות הקורונה.
בתוך מציאות של מגפת הקורונה, שינויים והגבלות רבים, מה עוזר לך להתמודד עם האתגרים של השנה הזאת?
ההגבלות והשינויים השונים באמת מקשים עלי. אבל יותר מזה מקשה עלי החשש להידבק ולהדביק. למרות זה, מה שעוזר זה לפגוש חניכים ולעשות דברים משמעותיים.
בנוסף, מה שעוזר לי זה חברי הגרעין שלי, שתמיד שם בשבילי כשקשה, ושיוצרים אווירה כייפית. וגם, חוץ מהחוויות שלי, לשמוע מהם חוויות מהמחנות ועל הקשיים והעשייה של החניכים מדרבן אותי להמשיך הלאה.
וכמובן, עוד דבר שעוזר לי, זה שהצוות שלנו, צוות שקמה, כל פעם חושב על רעיונות יצירתיים, איך להמשיך את הפעילות ולעשות עשייה משמעותית שמחזקת את החניכים ואת הקהילה בתקופה הזאת.