top of page

איך קולטים בני נוער עולים-פליטים מאוקראינה שהגיעו לארץ בלי המשפחות שלהם?

עודכן: 17 באוג׳ 2022

בכפרי הנוער בישראל נקלטו מאות בני ובנות נוער מאוקראינה, עולים-פליטים שברחו מהמלחמה. 23 מהם הגיעו לכפר הנוער ויצ"ו נחלת יהודה. שוחחנו עם בנימין דורוז'קוב, רכז תוכנית נעל"ה בכפר וחבר בקיבוץ שושנה של בוגרי התנועה, כדי לשמוע איך מעניקים להם קבלת פנים חמה בצעדיהם הראשונים בארץ.

שלום בני. בוא נתחיל מההתחלה. מה זו בכלל תוכנית נעל"ה?

זו תוכנית שהתחילה בשנות התשעים כמענה לבני נוער מברית המועצות לשעבר, שעלו לפני ההורים שלהם. המדינה הבינה שצריך ליצור מענה מקיף של ליווי ותמיכה, כדי למנוע מצב שבני הנוער שמגיעים לארץ לא יצליחו להשתלב בחברה. החשש היה שהם לא יסיימו את הלימודים עם תעודת בגרות ולא יתגייסו לצה"ל, או שהם ינשרו מהמערכת ויתדרדרו להתנהגויות סיכוניות ובסופו של דבר גם לא יישארו בישראל.

כדי לעשות זאת, המדינה בחרה לתת את המענה במסגרת כפרי הנוער, שזו מערכת שמקיפה את החניכים 24/7, עם מערכת סוציאלית ולימודית שיודעת לקלוט ילדים בלי ההורים שלהם. לכן, לשם נשלחים הנערים שעולים במסגרת תוכנית נעל"ה.

מאז שהתחילה התוכנית, נקלטו למעלה מ-17,000 בני ובנות נוער. למעלה ממחצית מההורים שלהם עלו בעקבותיהם. בכפר הנוער ויצ"ו נחלת יהודה שבו אני עובד יהיו בשנה הקרובה 4 קבוצות עם כ-85 חניכים.

מה קרה מאז שהתחילה המלחמה באוקראינה?

זמן קצר אחרי שהמלחמה באוקראינה פרצה, המדינה פתחה תוכנית נעל"ה ייעודית לפליטי המלחמה באוקראינה. הייתה הבנה שזה יתן מענה לצורך שלהם במסגרת מכילה ומיטיבה, ושזאת דרך להזמין משפחות שעד כה נמנעו מלעלות לארץ.

נציגי הסוכנות היהודית וגופים יהודיים נוספים, הציעו לאמהות שברחו עם ילדיהם למדינות הגובלות באוקראינה לשלוח את הילדים לארץ. בשונה מתכנית נעל"ה במתכונת הרגילה, שכוללת מפגשי הכנה, מיונים פסיכולוגיים ותקופת היערכות, התהליך שבני הנוער עברו היה מאוד מהיר. לפעמים תוך 3 ימים מהשיחה הראשונית הם כבר היו על מטוס.

מבחינת כפר הנוער, נדרשנו לגייס צוות חינוכי מהיום למחר, לפנות ולהשמיש חדרים ולארגן את כל ההיערכות הלוגיסטית כדי לקבל אותם תוך ימים בודדים. לשמחתי, גם חניכי הפנימייה התגייסו לסייע. חלקם ויתרו על המועדון הקבוצתי שהיה להם, או נדרשו לעבור לחדרים אחרים והם עשו את זה בשביל הנערים והנערות מאוקראינה. הם גם עזרו להכין את החדרים, לפרוס מצעים, כתבו מכתבי ברכה ועוד כדי שנערים והנערות שיגיעו יקבלו קבלת פנים חמה. אחד הדברים המרגשים היה שחניכים בקבוצה אחת, שלא נדרשה להתפנות מהחדרים שלה, קנו מכספם ממתקים לקבוצה שכן נדרשה ואמרו להם כמה זה חשוב וכמה הם מעריכים את זה.

ואז התחילו להגיע הילדים. כל כמה ימים קיבלתי הודעה עם מספרי הטלפון של האמהות ופרטי הטיסה של החניכים שמגיעים. נדרשתי לשוחח עם האמהות, לספר להן מה יקרה לילדיהן עם הנחיתה, להבטיח להן שנעזור ונתמוך בהם ושיהיה להם טוב. כשהחניכים נחתו חיכיתי להם ממש בדלת המטוס כדי ללוות אותם בכל תהליך הכניסה לארץ.

היו ילדים שהגיעו בלי דרכון ועם תעודת מעבר וזה ריגש אותי: זה חידד לי את החשיבות לכך שיש בעולם מדינה שכל מי שיש לו זיקה לעם היהודי יכול להגיע אליה. מדינה עם קונסול שיכול להוציא אישור, ולאפשר לו להגיע למדינה שלנו. זה מאוד לא מובן מאליו ומאוד חיזק אותי.

ומה פגשת?

לחלק מהנערים והנערות יש סיפורים לא קלים, אבל להפתעתי המפגש והעבודה איתם הייתה דומה לעבודה עם שאר החניכים "הרגילים" שאנחנו פוגשים, שגם הם חווים לעתים לפני ההגעה לארץ אירועים קשים, ואנחנו כצוות נדרשים לתת להם מענה תומך.

הגענו לכפר, ווידאנו שיש להם דברים בסיסיים. היו למשל ילדים שהגיעו עם שתי חולצות ושני זוגות מכנסיים והיינו צריכים לקחת אותם לקנות בגדים כדי שיהיו להם. לכולם גם עשינו בדיקת ראייה וגילינו חניך שלא ידע בכלל שיש לו צורך במשקפיים ושהוא בעצם רואה לא טוב.

אחרי הקליטה הראשונית, החלטנו להתייחס אליהם כמו לכל קבוצה, ולהשתמש בכלים שאנחנו מכירים כמחנכים כדי ליצור מסגרת ברורה, מרחב חם ובטוח, ולגבש אותם כקבוצה.

אחרי הקליטה הראשונית, החלטנו להתייחס אליהם כמו לכל קבוצה, ולהשתמש בכלים שאנחנו מכירים כמחנכים כדי ליצור מסגרת ברורה, מרחב חם ובטוח, ולגבש אותם כקבוצה.

לכן, זמן קצר אחרי שהם הגיעו שילבנו אותם בכל הפעילות של הכפר. יצרנו עבורם שגרה, הם הלכו לבית הספר והשתתפו באירועים חברתיים כמו "על האש", טיול בית-ספר ועוד. כל מה ששאר חניכי הפנימייה עשו - גם הם עשו. מהר מאוד ראינו שבתוך הכפר הייתה להם אפשרות לחזור להיות בני נוער. הם יצרו חברויות חדשות עם חניכים מקבוצות אחרות ובדקו גבולות כמו שאר החניכים בכפר. למשל, עשו מסיבה אחרי שעת כיבוי אורות, הלכו לבריכה במקום לבית הספר ועוד…

טיול של קבוצת נעלה אוקראינה

אתה אומר שהם כמו שאר החניכים בכפר, אבל הם בעצם ברחו ממלחמה. איך זה משפיע?

צריך להבין שלא הייתה להם שום הכנה של לקראת מה הם באים. לעומת חניכי נעל"ה עוברים מיונים פסיכולוגיים כדי לוודא שיש להם את החוסן לעשות את המעבר לישראל לבד. החניכים מאוקראינה הגיעו ללא מיונים וללא כל הכנה. כמו שאמרתי קודם, הם מגיעים עם סיפורים מאוד קשים על דברים שהם חוו. אבל בסופו של דבר, במפגש שלי איתם, כמו כל בני הנוער שמגיעים לכאן, ברגע שהם מרגישים שיש מישהו שדואג להם ורואה אותם, שאכפת לו מהם, הם מרגישים בטוחים.

במהלך מבצע "עלות השחר" מאוד חששנו שזה יעורר אצלם תחושות קשות ותופעות של פוסט טראומה. בעזרת הכנה נכונה מנענו את המתח: ברגע שהתחיל המבצע הפעלנו את מערך החירום בכפר, הסברנו להם מה קורה, עשינו תרגיל פינוי והראנו להם את המקומות המוגנים, ולכן גם כשהייתה אזעקה הם לא נלחצו באופן מיוחד.

גם מבחינת הקשר עם ההורים שלהם, כשהתחילה הכוננות שלחתי הודעות לכל ההורים ועדכנתי אותם. לשמחתי, גם במהלך המבצע הם לא פנו אליי וזה סימן מבחינתי לכך שהם סומכים עלינו שאנחנו באמת דואגים ושומרים על הילדים שלהם.

מה צפוי עכשיו?

הם ממשיכים לפעול כקבוצת נעל"ה בכפר. יש כיום 14 קבוצות בכפרי נוער נוספים בישראל, ואנחנו ממשיכים להיות הסביבה הכי חמה, תומכת ומחזקת שאפשר.

באותו נושא, אנחנו מנסים לאתר משפחות מאמצות עבור החניכים האלה, משפחה בארץ שדרכה הם יוכלו להכיר קצת יותר את התרבות הישראלית וגם לחוות חוויה של משפחה בארץ - חגים, ארוחות שישי ועוד. לפרטים נוספים ניתן ליצור קשר איתי: 052-6031134.

תודה רבה בנימין ובהצלחה!


Kommentare


bottom of page