בן פניה ויהושע, נולד ביום הכיפורים תרפ"ח (6.10.1927) בעיר פרנקפורט ע"נ מיין, גרמניה. מילדותו גדל באווירה ציונית, ובהיותו בן 5 עלה עם משפחתו לארץ. כשנתיים התחנך בכפר- הנוער בן שמן ולאחר שהמשפחה עברה לחיפה עבר לבית-ספר יסודי בעיר. בכיתה ז' הצטרף לתנועת "המחנות העולים". עוד בלומדו בבית-הספר התבלטו בו קווי-אופי מיוחדים: קנאות לערכי הלאום, כנות וגילוי-לב ביחסו להוריו ולחבריו, שאיפה לשלמות בין ההכרה והמעשה. היה הראשון בקרב בני משפחתו שהמיר את שמו הלועזי בשם עברי "כרמלי", שמקורו באהבתו להר-הכרמל אשר למד את כל שביליו ואורחותיו. אחרי סיום בית-הספר היסודי למד בבית-הספר המחוזי ביגור ואת לימודיו סיים בבית- הספר החקלאי מקווה ישראל. בתקופת לימודיו ידע ליצור סביבו אווירה של אהבה, כבוד וחברות, ותמיד היה נכון לנטות שכם לכל מפעל חיובי בחברה. כאשר נוסד במקווה ישראל גרעין הכשרה היה צבי הרוח החיה בעיצובו. דרכו - הגשמה, משאת-נפשו - חקלאות. אולם בפגוע "הספר הלבן" שפירסם השלטון הבריטי ובו הגבלות אל רכישת קרקע בידי יהודים, בכבוד האומה, ידע להירתם לפעולות המאבק ללא רתיעה. בתקופת המאסרים ברפיח ובלטרון לאחר "השבת השחורה" (29.6.1946) נשלח לעזרת קיבוץ בית הערבה ושם, מלבד תפקידי ההגנה שהוטלו עליו, עבד בהתלהבות כחקלאי מובהק ונודע בשם חיבה והוקרה "המקוואי". עם גמר לימודיו במקווה ישראל עבר עם חבריו מ"הנוער העובד" לגבת. שם פקדה אותו התקופה המסוערת של שנת 1947, שנת הפעולות המוגברות בהעפלה, במעשי גמול וחבלה, במסעות וסיורים רבי המתיחות והחוויות במסגרת הפלמ"ח. הוא התענה בסבל פנימי רב למראה אותות-הפילוג הראשונים בתנועת הפועלים והביע במכתביו את שאיפתו העזה לאיחוד המחנה החלוצי הגדול. הצבאיות היתה למורת-רוחו, אך משנשלח לקורס מ"כים בדליה ראה זאת כחובה שיש למלאה. הוא כתב: "השתררה בי עצבות... לעזוב את הקבוצה לזמן ממושך קשה, אך מכריעה ההרגשה שלמען משהו חשוב וגורלי הנני עושה זאת..." בנסיבות חדשות אלו נתגלה כאדם אחראי, בעל הכרה ורצון לדעת, ואף ידע להביע את רחשיו מתוך חוש של ביקורת והומור דק. צבי השתתף בפעולות-חבלה מסוכנות. בפיצוץ תחנת הראדאר נשא את מטען חומר-הנפץ. אש קטלנית ניתכה על קבוצת המבצעים והוא כיסה את המטען בגופו. הוא כתב: "שכבתי על גבי ובגופי כיסיתי על חומר-הנפץ. אם הכדור יפגע - יפגע בגופי ולא בחומר-הנפץ..."