בן פניה וגרשון, נולד ביום כ"ד בסיוון תרפ"ג (8.6.1923) ברחובות. הוריו - מראשוני העלייה השלישית, ועמי - ילד-שעשועים של ציבור-הפועלים הקטן בעיר. הוא התחנך בגן-הילדים ובבית- החינוך בקבוצת שילר ועם סיום לימודיו שם המשיך בלימודים בגימנסיה "בלפור" בתל-אביב. בגיל 12 היה חבר הגדנ"ע ואחר-כך פעיל ב"הגנה". לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון הצטרף עמי, שהיה חבר בתנועת-הנוער "המחנות העולים", להכשרת תנועתו ברמת יוחנן.

לאחר זמן קצר התגייס לצבא הבריטי ומילא תפקידי שמירה בארץ ובמצרים. עם הקמת החטיבה היהודית הלוחמת הצטרף אליה, קיבל דרגת סרג'נט (סמל) והשתתף בקרב על הנהר סניו באיטליה, בפעילות בקרב שארית הפליטה ובהברחת נשק ארצה. במכתביו הרבים, שכתב בתקופה זו, בולטות תכונות-אופיו העיקריות: רצינות וכובד-ראש, תרבות-חיים ועם זאת עליזות ואופטימיות מרובה, נאמנות לתפקיד ומסירות ללא גבול לעם ולמולדת.

אחרי השחרור מהצבא נתקבל לטכניון העברי בחיפה, אולם הספיק לסיים בו רק את שנת- הלימודים הראשונה. עם פרוץ מלחמת-העצמאות מיהר להתגייס. עמיאל שימש כמדריך בגבעת עדה, אחר-כך סיים קורס מפקדים והתנדב לחזית ירושלים. הוא הגיע לשם בשיירה הגדולה שהביאה מזון ותגבורת לעיר-הבירה הנצורה. נתמנה למפקד אבו-גוש, ואחר-כך - מפקדו של מחנה הראדאר, עמדה אסטרטגית חשובה צפונה למעלה החמישה. עמדה זו נכבשה שבועיים קודם לכן מידי האויב. ביום י"ז באייר תש"ח (26.5.1948) פתח הלגיון הערבי בהתקפה בכוחות עדיפים על עמדה מבודדת זו. לאחר הפגזה כבדה ובסיוע משוריינים הסתערו כוחות הלגיון על תחנת הראדאר, המוגנת על-ידי קומץ לוחמים מזוינים בנשק קל, והצליחו לחדור לחצר. עמי, שנפצע פעמיים בידו, עודד את חבריו ואירגן התקפת-נגד ובמו שיניו פתח את נצרות רימוני-היד שהטיל. בהתקפת-הנגד נפצע עמי פעם שלישית - הפעם בחזהו - פצעים אנושים. הוא פקד לסגת, אולם אסר על חבריו להוציאו משדה-הקרב, מחשש שעל-ידי כך יכביד על הנסיגה, ומת מפצעיו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים. אחרי נופלו הועלה לדרגת סגן. מפקד הגדוד שבו שירת עמי המליץ לפני השלטונות הצבאיים להעניק לו אות-ההצטיינות הגבוה ביותר.