רקע עננים כהה.jpg

מחנה:

גרעין:

רמז

מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי חיפה

מקום קבורה:

נמרוד כוכבי

נמרוד כוכבי

נפל ביום כ"ב בתשרי תשל"ד , 18/10/1973

דרגה:

סרן

עיטורים:

סיפור חייו:

בנם של רינה ויהודה. נולד ביום ג' באדר תשי"ב (29.2.1952) בקיבוץ יגור. אח לטובה ולברוך. נמרוד נולד בתאריך מיוחד החוזר רק אחת לארבע שנים, לכן בדרך כלל חגג את יום הולדתו ב-1 במרס. בילדותו היה חריג מעט בחברת הילדים, התקשה להשתלב בקבוצה ולהתאים עצמו לכלליה ולסדריה. למשל כאשר הילדים נהגו לצאת לחצר יחפים, דבר שנמרוד לא אהב והעדיף להישאר לשבת על מדרגות בית הילדים ולא להצטרף אליהם. בשעות מסוימות הורשו הילדים להסתובב בקיבוץ בחופשיות, אולם לא פעם שכח נמרוד לחזור בשעה היעודה ונענש. פעם הוזעקו הוריו כאשר טיפס למרומי הסילו (הממגורה) בקיבוץ, מחשש שלא יוכל לרדת משם בסולם אם וייבהל. בסוף כיתה ב' החליטו הוריו לעזוב את הקיבוץ ותכננו לעבור לגור בחיפה. לתקופת ביניים של שנתיים התגוררה המשפחה בכרכור, שם נולדו אחיו התאומים טובה וברוך. נמרוד שמח מאוד בלידתם וסייע רבות לאימו לטפל בהם. כשנפרד מחבריו לכיתה ד' בכרכור, הם כתבו לו במחברת הזיכרונות אמרות כנף ואיחולים. כתב אמיר גרדוס "הרבה דרכים יש בעולם ולדרך אחת הולכים כולם והיא האהבה למולדת". רשם אבי גולדווין "כדי להצליח בחיים נצרכים שלושה דברים, כוס של מדים, חבית של זהירות, אוקיינוס שלם של סבלנות". המחנכת חיה גופר כתבה: "נמרוד, דבר חשוב למדת השנה: לא להיעלב מעצה טובה של המורה – סימן שחכמת! כה לחיי!" המשפחה עברה לחיפה והתגוררה בשכונת רמות רמז, ונמרוד למד בבית הספר היסודי "הבונים". הוא היה חבר פעיל בתנועת הנוער "מחנות העולים" והרבה לצאת למחנות עבודה ולטיולים עם התנועה. פעמים רבות דהר על אופניו במורדות רחוב אינטרנציונל, בלי כל פחד, כשידיו אינן אוחזות כלל בכידון. בן ארבע-עשרה החליט ללמוד בפנימייה הצבאית ליד בית הספר "הריאלי" בחיפה. הוא למד בה שנתיים ובסוף כיתה י' הודח. נמרוד הגיש בקשה מיוחדת להמשיך ללמוד בבית הספר "הריאלי" ונענה בחיוב. הוא חזר להתגורר בבית וסיים את לימודיו במגמה הביולוגית בשנת תש"ל (1970) במחזור נ"א. נמרוד אהב במיוחד את שיעורי הביולוגיה שבהם ניתחו בעלי חיים, הוא תיעד את הניתוחים בצילום. בשעות הפנאי בילה שעות רבות בחדרו – מפתח ומדפיס תמונות שצילם. את הציוד היקר לפיתוח תמונות קנה מכספים שהרוויח בעבודה בכריכייה. הוא הצטיין במיוחד בביולוגיה ובפיזיקה, וחיבר עבודות רבות בתחומים אלה. עבודת הגמר שלו בבית הספר הייתה בנושא מכאניקת הקוונטים ועבודה אחרת כתב בנושא האצות בבריכות החמצון. במהלך לימודיו זכה בפרס בביולוגיה. נמרוד ניחן בחוש צדק טבעי מפותח מאוד ובכושר ביטוי מרשים. ידיד ורע לכל חבריו לכיתה, בנים ובנות כאחד. הוא שמר על קשר מכתבים עם חברים רבים והטלפון בביתו לא הפסיק מלצלצל, מה שהעיד על היותו דמות מרכזית ומלכדת. הן בין חבריו והן בקרב משפחתו הקרובה והמורחבת. כתחביב אימץ לעצמו את שטח האלקטרוניקה. רבים מן המכשירים בביתו הגיעו "לטיפולו". תמיד הבטיח שירכיב אותם בחזרה, אבל פעמים רבות לא הצליח והם נשארו מפורקים וחסרי תועלת. מתחביבו זה למד רבות ובנה בדייקנות למופת מגוון מכשירים למופת. הוא נהג לתקן לחבריו את הרדיו-טרנזיסטורים שלהם. תחביב נוסף שפיתח היה בניית דגמי מטוסים, בעיקר מטוסי קרב. במהלך השנים הרכיב עשרות דגמים, והם קישטו כל מקום פנוי בחדרו. הוא אסף ספרים בנושאי מטוסים והיה בקיא בכל פרטיהם, כולל שם, שנת ייצור, ארץ ייצור, תכונות ועוד. בפתח אחת מן העבודות שהכין בבית הספר, בנושא התעופה האזרחית, כתב: "בהיותי קטן נלקחתי על ידי קרוב משפחה טיס בחיל האוויר (אלדד פז – בן דוד של סבתא שלי) לשדה תעופה קטן בדרום הארץ, דבר זה השאיר עליי רושם חזק בל יימחק. מאז אני 'שרוף' אחרי מטוסים וכל הקשור בתעופה באוויר ובחלל. כאשר שמעתי בראשית השנה על העבודה באזרחות חשבתי לעשות את אותה עבודה על חיל האוויר. התאכזבתי לא מעט כאשר נאמר לי שאי אפשר לעשות על חילות צה"ל, לכן בתור תחליף בחרתי בנושא התעופה האזרחית שהיה קרוב לליבי יותר משאר הנושאים." נמרוד חלם להיות טייס. כשהגיע מועד גיוסו התנדב לקורס טיס, אך הודח מן הקורס לאחר שלב טיסות הסולו בפוגות. הוא התאכזב מאוד כשחלומו התנפץ ובמשך שבועות אחדים היה מכונס בעצמו. עמדה בפניו הברירה בין חיל השריון לחיל הרגלים, וכמי שנמשך תמיד אחרי חידושי הטכנולוגיה, בחר בחיל השריון ופנה למסלול מפקדי טנקים ומשם לקורס קצינים. עם סבתו רבקה, לה היה הנכד הבכור, פיתח קשרים מיוחדים במינם. סבתו שלחה לו בעקביות חבילות ומכתבים לצבא ובכל יום הולדת שיגרה את ברכותיה מעל גלי האתר. ב-6 במרס 1971 כתבה לו סבתו, במכתב שצורף לחבילה: "לנמרוד היקר שלי שלום רב! שמחתי לקבל את גלויתך השנייה שאני אסירת תודה בעדה. אני מסתפקת לראות את כתב ידך ואינני מבקשת לדעת שום דבר שלא ניתן. אינני יודעת מה ידוע לך מהביוגרפיה שלי, דע לך ילדי שאני חניכת מחתרת לפני עלייתי ארצה, ואשת הגנה בארץ, נושאת בגאווה את הסמל על דש בגדי. ... שלום, האוהבת מאוד סבתא." כשהגיע לחופשה ניצל תמיד את ההזדמנות לבקרה בקיבוץ יגור, וכל המשפחה המורחבת הגיעה לשם אף היא כדי לפגוש אותו, כך שהכינוס המשפחתי הפך למסורת. אף על פי שהיה עסוק מאוד, תמיד התפנה להקדיש מזמנו לכל אחד. נמרוד אהב מאוד את הארץ, ונהנה לטייל בשביליה חמוש במשקפת ומצלמה. אף בעת שירותו התגלה כבעל אופקים רחבים וידע רב. הוא השתתף בחידונים ובתחרויות של גייסות השריון, אהב במיוחד את תחום ידיעת הארץ ומורשת הגבורה וזכה בפרסים. במהלך שירותו הצבאי מצא זמן גם ללמוד כלכלה. בשנת 1972, במסיבה שנערכה בערב יום העצמאות, פגש נמרוד את רותי ברק. למחרת התקשר לביתה ושאל אם יוכלו להיפגש בסוף השבוע. הוא שירת אז בבה"ד 1 (בסיס הדרכה) בקורס קצינים. רותי נענתה בחיוב ונוצר ביניהם קשר מכתבים. לקראת סוף הקורס הפציר בה נמרוד שתגיע למסיבת הסיום שהתקיימה בג'וליס. רותי נענתה ל"אתגר" ונסעה בכמה אוטובוסים בדרך הארוכה עד לג'וליס, אף על פי שלמחרת הייתה אמורה להיבחן בבחינת הבגרות בספרות. זו הייתה תחילתה של חברות עמוקה בין השניים, והם לא החמיצו שום רגע פנוי יחד. רותי החלה ללמוד בבית הספר לאחיות ב"תל השומר" ונמרוד שירת בצאלים. בשבתות שבהן לא יצא הביתה, הגיעה רותי אליו, לכל "חור" נידח. אפילו כשעלה לשרת ברמת הגולן בחטיבה 188, עוצבת "ברק", הגיעה רותי והייתה לבת בית בבסיס, משום שבילתה בו שבתות וחגים למכביר. כל אימת שנמרוד נשאר שם. הם הרבו לטייל יחד ורותי התאהבה ברמת הגולן ובנופיה. הרצון להיות קרובה אליו ולשוטט עימו במרחבי באפריל 1973 עזבה רותי את בית הספר לאחיות והתגייסה לצה"ל. לאחר הטירונות ארץ ישראל והרצון לממש את חלום השירות בצבא הביאו אותה להחלטה. הוצבה כפקידה פלוגתית בסיירת "אגוז", ובאימון הקיץ של הגדוד שירתה קרוב לנמרוד, בשטח האש "סינדיאנה". ואולם רותי לא הסתפקה בכך, והיא הצליחה לנצח אפילו את חוקי צה"ל הנוקשים, עזבה את חיל הרגלים לטובת חיל השריון, ושובצה בלשכת מח"ט 188 (מפקד חטיבה) בתפקיד פקידת לשכה ומזכירתם של מח"ט אלוף-משנה יצחק בן שוהם וסמח"ט (סגן מפקד חטיבה) דוד ישראלי. "כעת, ניתן לנו להיות יחד, כל אימת שהאימונים מאפשרים זאת. אנחנו מאושרים והחיים מחייכים אלינו. לא לזמן רב, מסתבר..." סיפרה רותי. "ברור לנו שעתידנו משותף ונמרוד כבר מתכנן את השחרור ואת לימודי האווירונאוטיקה בטכניון. בביתו שברחוב חנקין בנווה שאנן, אני בת בית. אביו מורה לגיטרה ומעניק לי גיטרה במתנה ועם האם, רינה והתאומים בני השתים-עשרה, טובה וברוך, אני מפתחת קשרים חמים." רותי ונמרוד היו בלתי ניתנים להפרדה. היכן שהיה נמרוד, הייתה גם רותי. "תכניות נרקמות להן ודבר לא יכול לנמרוד ולי. לבד מהמלחמה. את ראש השנה העברנו ביחד, קרובים מתמיד. נמרוד עמד להשתחרר בקרוב, הטפסים מהטכניון כבר הגיעו ותמונת העתיד נראתה כה ברורה. ידענו וידעו כולם, שהקשר הוא לתמיד." כקצין הדריך אנשי מילואים בבסיס השריון בצאלים ולאחר מכן פיקד על מחלקה בקו ראשון בגולן. נמרוד נודע כקצין חרוץ ואולי אף קשוח במידת מה, בבחינת נאה דורש נאה מקיים. הוא דרש רבות מפקודיו, אך תמיד עמד לימינם הן בעבודתם הן בבעיותיהם האישיות. נמרוד אהב את הטנק וחש גאווה להשתייך לחיל השריון. החידושים שהמוח הישראלי הכניס לטנקים הסבו לו קורת רוח, והוא עצמו התמסר לעוד שיפורים לנוחות צוותי הטנקים. מפקדו, סגן-אלוף יאיר נפשי, מפקד גדוד 74, סיפר: "באחד מימי הקרב ברמה ירו הסורים טיל מונחה לעבר כוחותינו. זו הייתה הפעם הראשונה שטיל כזה נורה, וצה"ל לא ידע כיצד להתגונן מפניו. נמרוד בסבלנותו אסף את כל חלקי הטיל והרכיבם וממנו למדו כיצד הוא בנוי ואיך ניתן להתגונן בפניו בעתיד. הדבר גם תרם לפיתוח חקר הטילים בארץ." השבועות שקדמו למלחמה היו רוויי מתח. במרחב הגולן הוכרזה כוננות עקב תצפיות שהעידו על ריכוז גובר והולך של כוחות סוריים לאורך הגבול, במהלך חודש ספטמבר. החופשות בוטלו, חטיבה 7 הועלתה לרמת הגולן כעתודה ואוישו תחנות גיוס המילואים. נמרוד לא יצא לחופשה זה שבועות ארוכים וגם יציאתו לראש השנה בוטלה. משיחת טלפון הביתה נודע למשפחתו על המתח הרב השורר בגבול ועל תקרית אש צפויה. כשבוע לפני פרוץ המלחמה, בגלל מחסור בקצינים בגדוד 53 בשל כמה תאונות דרכים שאירעו, הועבר נמרוד מגדוד 74 ל-53. בערב יום שישי שהוא גם ערב יום כיפור נסעה רותי עם המח"ט בן שוהם לבקר את הפצועים ב"רמב"ם". בערב התקשר נמרוד והפציר בה לספר לו את קורות היום: "ספרי כעת בטרם יהיה מאוחר מדי..." השיחה נותקה באמצע, זו הייתה שיחת הטלפון האחרונה ביניהם. בדיעבד התברר שהקווים האזרחיים נלקחו לטובת צה"ל. באותו ערב דווח על שיירות סוריות ארוכות הזורמות לחזית, הוכרזה כוננות עליונה והוגבר גיוס חיילי מילואים. למחרת, בשבת, בשעה 14:00 בדיוק, נשמע קול אזעקה וכל עם ישראל התבשר שפרצה מלחמה. הוריו של נמרוד הבינו היטב את גודל הסכנה ודאגו לבנם עד מאוד. אימו רינה התעקשה להישאר בבית וסירבה לרדת למקלט. באותו יום עלתה רותי למפקדת החטיבה ועזרה בגיוס אנשי המילואים שהגיעו בלילה. לאחר שסיימו את המשימה החלו להגיע הידיעות: מח"ט נהרג, סמח"ט נהרג, קצין אג"ם (אגף המטה הכללי) נהרג... ונמרוד כוכבי פצוע קשה. רותי התלבטה אם לנסוע לבית החולים בצפת או ל"רמב"ם" והחליטה להמר על "רמב"ם". היא עשתה את דרכה לחיפה בלילה, בטרמפים, מתפללת: "שרק עיניו הכחולות לא תיפגענה". העיר כולה בעלטה, ובארץ עדיין לא נודע על הקרבות המתחוללים ועל הקורבנות שגבו. בהגיעה לשערי "רמב"ם" ביקשה שיתקשרו לאימה, האחות הראשית של בית החולים "רוטשילד", ששהתה באותה שעה בעבודה. כעבור זמן קצר הגיעה אילה ל"רמב"ם" לפגוש את בתה רותי, זאת לאחר שהתקשרה לאחות הראשית של "רמב"ם" והתבשרה כי נמרוד חטף רסיס בגזע המוח ונגרם לו נזק בל יתוקן. הוא נפצע אנושות ואפילו לא נותח. לבקשתה זכתה רותי לראותו עוד פעם אחת. נמרוד שכב מונשם ונראה יפה כתמיד, רק ישן. לשאלתה עד מתי יהיה מחובר למכשירים לא נענתה. אחד-עשר יום שכב בבית החולים בלי הכרה, והסיכוי להטבה במצבו אפסי. נמרוד נפטר בשמחת תורה, ולא זכה לראות את פרי מאמציו ואת הצלחת חבריו בהדיפת האויב. בשלוש שעות לחימתו הספיק – עם חבריו – להשמיד טנקים רבים של האויב, ויחידתו עמדה במבחן, כמו גם קומץ הלוחמים בגולן. נמרוד כוכבי נפל בקרב ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (19.10.1973). בן עשרים ואחת וחצי היה בנפלו. נמרוד נקבר בקבורה ארעית בנהריה למחרת מותו. והובא למנוחות בבית הקברות הצבאי בחיפה. הוא הותיר אחריו הורים, אחות ואח. "אנו יודעים שכל מה שעשה – אהב," אמרו הוריו, "הוא הרגיש שהוא מצוי במקום חשוב וחש טעם במעשיו וביטא זאת בכל הזדמנות." במכתב התנחומים של שר הביטחון משה דיין נכתב: "נמרוד היה חייל מסור, קצין מוכשר וחבר למופת. נמרוד היה אהוד על מפקדיו ועל פקודיו. זכרו של סגן נמרוד כוכבי ז"ל הינו קודש ונצרנו בליבנו בגאון." לאחר מותו הוענקה לו תעודת הוקרה וכבוד מידי ראש המטכ"ל, אלוף הרצל שפיר, והוא הועלה לדרגת סרן. בתעודה נכתב: "נמרוד שירת בשירות הקבע בצה"ל. הוא ראה את שירותו כשליחות ונשאו במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו כאשר טובת המדינה לנגד עיניו. הוא נפל ואיננו יותר איתנו. בנפלו הקריב את חייו במערכת הגדולה והארוכה למען חירות ישראל. זכרו יהיה נצור עימנו יחד עם זכרם של כל גיבורי צבא ההגנה לישראל." הלל אשכנזי כתב לזכרו בהשראת קינות יום כיפור: "כאן הרי בגולן, אל טל / ואל מטר, / כאן נגעל שריון גיבורים / במשפט אדם עם הדם – / יחידי, עם שבעים סנהדרין. / נדלק הסנה, בער וגם אוכל – / מי ימחה אשר / ראיתי: פתיל שחור לעינך תכלת / וגומת החן מָלאה / דמים." עוד שיר כתב: "איכה, הנער, / על הר המוריה, / נאחזו בסבך קרני אורך – / ולא שבתָּ עוד / עם אברהם אל שרה, / הם האש, הם העצים / למראשותיך – / ועולת התמיד."

מקום לזכרון

הוסיפו סיפור אישי

זה המקום לשתף בזכרונות ובתמונות, מההכרות שלכם עם מדריכים, חניכים וחברים למחנה, לגרעין או לחוג שנפלו

הנתונים נלקחו מאתר יזכור של משרד הביטחון.

לעדכון פרטים על הנופלים ניתן לשלוח פנייה לצוות האתר דרך טופס זה

נזכור

ספר זכרון לנופלי ונופלות המחנות העולים