בן סלוה ואריה, נולד ביום ז' בסיוון תרפ"ד (12.6.1924) בתל-אביב. מילדותו הצטיין ביושר ובהגינות והיה מספר להוריו בגילוי-לב ובהכרת אשמה על מעשיו שבגללם נזפו בו לפעמים בגן או בבית- הספר. משחר ילדותו נתגלתה בו נטייה למוסיקה ובהיותו בן שש התחיל ללמוד נגינה בפסנתר אצל דודתו והתקדם יפה. בגיל 10 (אחרי מחלה אנושה, שטף-דם במוח) הצטרף אל תנועת "החוגים" ("המחנות העולים") ואחרי שיחה במועדון הודיע על פרישתו מהמוסיקה: "אנו לא צריכים פסנתרנים, אנו צריכים פועלים ואני רוצה להיות פועל". הוא התמסר לפעולות בתנועה והגיע בה לדרגת מדריך ומרכז שכבות. בשנות לימודיו בגימנסיה "שלווה" שקד לרכוש חברים לתנועתו גם מבתי-ספר אחרים. היה קשור מאוד להוריו ושיתף אותם בחוויותיו בתנועה. כשהרשו לו פעם, על אף חרדתם לבריאותו, לצאת עם קבוצתו למחנה, השיב להם בוויתור על היציאה למחנה בפעם השנייה. אך בשל טרדות ארגוניות היה מזניח במקצת את שיעוריו, באומרו: "הלימוד הוא רק אמצעי, דרך להתפתחות האדם". מטרתו היתה להיות פועל בקיבוץ. למרות רצונו להתגייס לצבא הבריטי או לפחות להתייצב לפלמ"ח, הוכרח לקבל על עצמו את דין בני התנועה ולהישאר להדרכה בעיר, אף כי היה מהיוזמים והפעילים להתגייסות בני כיתתו לפלמ"ח. אחרי סיום הלימודים בגימנסיה יצא עם חבריו להכשרה ביגור. מכתביו להוריו ולחברתו משנת-ההכשרה, מפיצים אור על אישיותו ועל עצם התהליך של הפיכת נער עירוני לאיש קיבוץ. אחרי ההכשרה יצא לעבוד במחצבה כדי להכיר את הפועל העירוני, והכרה זו חיזקה בו את הרצון לחיי שיתוף במשק חקלאי. לאחר שסיים סמינריון של התנועה עשה שנתיים בהדרכה. שנתיים אלו של גיוס מלא היו שנים של פעילות ערה ודרוכה אשר עיצבו את דמותם של עשרות רבות של חניכים דבקים ונאמנים לדרכו-דרכם. לאחר שנתיים אלה עלה עם חברי תנועתו והתיישב בבית קשת במסגרת גרעין הפלמ"ח. בקיבוץ נטה שכם לייעור ולכל עבודה במשק ואף לעבודות-חוץ בבניין, לשם השתלמות במקצועות שהקיבוץ יהיה זקוק להם, וגם לכיסוי גרעונות המשק בראשיתו. כמזכיר פנים של הקיבוץ התמצא בסבך היצירה האורגנית של משק קיבוצי על כל הבעיות והלבטים של היחיד ושל הכלל בחומר וברוח וביחסי חברה, ותביעותיו מעצמו ומהחברים הודרכו על-ידי שאיפתו ל"שלמות מצפונית", כדבריו במכתביו שהניח אחריו. במכתביו לדודו באמריקה השתדל להסביר לו את מטרותיו של הקיבוץ ואת מאבק היישוב בשלטון הזר. "אנו נעשה את הכל בכדי להביא יהודים. גם פה בארץ לא יהיה שקט. דע לך, פה לא נמות כיהודי המחנות בפולין ובגרמניה". ואחר-כך "הרי מצדי מוות בכבוד - יאה מחיי קלון. מבין אתה אפוא כי חיי הפרטיים הם חלק מהחיים של העם היהודי. במידה שתקוותנו תתחסל, הרי גם בניין חיי הפרטיים יישבר..." ובביקור קצר בבית אמר להוריו: "לא עת לבכות עתה, צריך לחרוק שן, לנשוך שפתים ולהתגבר! מיעוט - זו החלטתנו הנחושה - לא נישאר כאן!"