בנם בכורם של מרגלית ושלמה, נולד ביום י"א בחשוון תשכ"ג (8.11.1962) בירושלים. מאז ילדותו היה ספי שובב גדול, אבל הוריו קיבלו את מעלליו באהבה, מפני ש"הכירו את השורשים" שהולידו תכונה זו. ספי גדל והיה ילד אמיץ ועצמאי. בדרכו לגן הילדים (גן חובה) היה ספי נוסע מרחק לא קטן באוטובוס, וחוצה בדרכו שני כבישים; וכל זאת בכוחות עצמו ובלי ליווי של מבוגר. כשהיה עליו לחצות כביש, הוא למד לסמן בתנועות ידיים ולעצור אתהתנועה כדי לחצותו בביטחה.

ספי למד בבית-הספר היסודי "זלמן ארן" בתלפיות, שכונת מגוריו. הוא היה תלמיד מצטיין וזכה לשבחים ממוריו. כשסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי, הוא המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון "אורט-נביאים", וגם שם היה תלמיד מצטיין. ספי השתתף ב"חידון ירושלים", ולמד בחטיבת לימודים לילדים מחוננים.

ספי היה פעיל בתנועת הנוער "המחנות העולים" כחניך ומדריך. עיסוקיו מחוץ למסגרת הלימודים היו מרובים. הוא למד לנגן על מנדולינה ועל תופים, ואף ניגן בתזמורת ירושלים. הוא אהב לרקוד ריקודי עם ולשיר בערבי שירה בציבור ומצא לו פנאי גם לקרוא ספרים - והוא הרבה לקרוא בהם בכל שעה ובכל מקום, אפילו בשעת האוכל. במשך כעשר שנים הוא אסף בולים, והיה מנוי על השירות הבולאי.

במשך השנים נולדו לספי שלושה אחים וה"חגיגה" בבית התעצמה. ספי היה מעין רועה לאחיו הקטנים, וממנו ראו ועשו מעשי שובבות, אבל גם התנהגות אחראית ועצמאית.

כשהגיע מועד גיוסו של ספי לצה"ל, הוא התנדב לשרת בנח"ל. עד מהרה התחילו להגיע סיפורים מהחברים ביחידתו על התעלולים שספי מעולל גם בצבא. עם זאת, ידעו החברים לספר כיצד יודע ספי להעלות את מצב-הרוח של כולם.

כשפרצה מלחמת שלום הגליל, היה גם ספי בין הלוחמים שנלחמו בלבנון. החרדה לשלום הבנים הייתה רבה. ואכן, החלו להגיע הידיעות המרות על נפילתם של חברים. בשעה שמשפחתו של ספי ליוותה לדרכו האחרונה את חברו, יובל הראל, הגיעה אליהם הידיעה המרה על מותו.

ביום י"ט בסיוון תשמ"ב (10.6.1982), נפל ספי בעת הלחימה בגיזרה המזרחית של לבנון, והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.