בן שרה ויצחק, נולד ביום כ"ו באדר ב' תרפ"ד (1.4.1924) בירושלים. היה ילד עליז, ישר-אופי וגלוי-לב. כבן עשר נסע עם הוריו לבקר את ההורים הזקנים של הוריו, שישבו בעיירה ליטאית נידחת וחזר משם מלא רשמים וחוויות, שהשפיעו על יחסו לגולה גם עם התבגרו. בגיל 14, לאחר שסיים את לימודיו בבית-החינוך לילדי עובדים, עבר ללמוד בבית-הספר המחוזי ביגור. בתקופה זו הצטרף לתנועת "המחנות-העולים" והיה פעיל בה. השתתף במועצותיה ובבירוריה הרעיוניים, והכשיר עצמו לחיי הגשמה. ברשימות מבית-הספר ובמכתביו להוריו וחבריו נתגלה כבעל כשרון כתיבה ויכולת הבעה. כבן 15 חזר לתל-אביב, המשיך ללמוד בבית-הספר בקיבוץ גבעת השלושה והצטרף לקבוצת "החוגים" שיצאה לבית השיטה, שם חלה במחלת הפרקים שריתקה אותו למיטת חוליו. הוא ראה במחלתו מכת-גורל קשה, ובעיקר חשש פן לא יוכל עוד להיות חקלאי, חורש, נושא משך הזרע, צועד בהר, משוטט במרחבים. את ימי מחלתו ניצל לקריאה מעמיקה, כי היה אוהב ספר, מעמיק הגות, קרוב לשירה העברית החדשה ולספרותה. משהבריא עזב את העיר, חזר לשדה, לקיבוצים, לחבריו. עד שבאה שנת 1942 ועם קריאה ראשונה התייצב לשירות בפלמ"ח. כשנה עשה באימונים ובהכשרה, אך הידיעות שהגיעו מהגולה על הטבח ביהודים לא נתנוהו לשבת בוטח בארץ. ידיעות אלו גרמו לו, לנער הארצישראלי, זעזוע, כאב, עלבון, חרון אין-אונים.