רקע עננים כהה.jpg

מחנה:

גרעין:

הרצליה

מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי הרצליה

מקום קבורה:

דניאל סימון

דניאל סימון

נפל ביום כ"ח בניסן תשנ"ט , 13/04/1999

דרגה:

סמל ראשון

עיטורים:

סיפור חייו:

בנם של ציפי ואמיתי, אח לדודי ולהדס. נולד בנר שמיני של חנוכה, ביום ב' בטבת תשל"ח (12.12.1977), בבית החולים "הקריה" שבתל אביב. בהיותו בן שנה וחצי עברה המשפחה להתגורר בהרצליה, ובה גדל דניאל, התחנך והתבגר. בן שלוש, התגורר דניאל במשך חצי שנה אצל סבו וסבתו בכפר הנוער "הדסים", והושפע מאוד מהקרבה אל הטבע. מאז, בכל פעם שחזר לבקר, השתולל ונהנה מהמרחבים הפתוחים, והאהבה העזה לארץ, לנופים הירוקים ולבעלי החיים, נותרה בו לתמיד. בגיל שש אימץ את תחביבו של אבא, רכיבה על אופנוע שטח, והחל לרכוב עימו... דניאל היה ילד בלונדיני עם עיניים כחולות, ילד של כיף, של טבע ושל ים, ילד פעיל, יוזם, ילד שאומר מה הוא חושב גם אם זה לא "פוליטיקלי קורקט", ושיודע לעמוד על שלו. עד גיל גן חובה הלך למעון "אמנון"; אמנון נהג לקחת אותו לקונדיטוריה של אבישי שפירא, ובין דניאל לאבישי התפתחה ידידות עמוקה ומדהימה, שנמשכה עד יום מותו. למעשה, מגיל עשר עבד דניאל בקונדיטוריה בקיפול קרטונים, כשהוא מנהל עם אבישי שיחות נפש. בתמורה לעבודתו, זכה ליהנות מטעמן של העוגות המופלאות... את לימודיו החל דניאל בבית הספר היסודי "ברנר". המורות, כמו הגננות לפניהן, לא הצליחו להשתלט עליו; דניאל היה ילד פיקח ביותר וחכם, החוקר כל דבר, המבקש תשובה לכל שאלה, ומהר מאוד, זה שיש לו אחת כזאת. "לפעמים," מודה ציפי, אמו, "היה קשה לקבל אותו. בלונדיני כחול עיניים, חי על כוכב משלו ודעתן. הוא היה אומר דברים נכונים וצודקים – וזה היה קשה..." ומוסיף אחד מחבריו הקרובים: "... מי כמוני יודע בכמה מבחנים הוא קיבל ציונים טובים פשוט כי הוא כתב הרבה, ולמורות לא הייתה יכולת לקרוא ולהבין את הכתוב. הן הניחו שמאחר שגם ככה הוא מדבר יותר מדי בשיעור ואוהב להתווכח, להתנצח ולהפגין את הידע והאינטלקט שלו, אז הוא בטח יודע את החומר..." דניאל לא היה אחד מהעדר, ולא ניסה להיות. "בתור ה'חנון' שפעם בשבוע הולך ללמוד בכיתת המחוננים ב'שמואל הנגיד' ואז הכיתה שקטה פי שתיים בלעדיו, הוא היה די רדיקלי גם בלי לשבור דברים ולעשות 'שוויצים'. הוא לא נלחם יותר מדי על המיקום שלו בחברה, ובהחלט לא ניסה להידחף למעגלים אחרים שאולי לא קרצו לו ולא קיבלו אותו. אבל היו גם הרבה מעגלים שכן..." בכיתה ה' הצטרף דניאל לתנועת הנוער "המחנות העולים", ועד מהרה התמכר לפעילות בה. כאשר הצטרף לכיתת המחוננים גיבש לעצמו גרעין של חברים, וסחף אותם אחריו לתנועה. ממשיך חברו לספר: "... ואם דניאל לא היה עצור במיוחד בכיתה, כאן, בתנועה, הוא פרח וצעק והשתלב עוד יותר... הטיולים היו שעתו הגדולה, והוא די פיקד על הרוטינה של לפלח קרשים מכל מיני בניינים שאסף עליהם אינפורמציה ודאג לאוכל שנקנה אחר כך... דניאל תפקד בטיולים במספר תפקידים, שכללו, בנוסף לזיופים בשירים, גם השכמות מוקדמות – להיות הראשון שידליק את המדורה בבוקר הקפוא ויבשל שוקו חם תוך כדי תפעול של מישהו ביחד איתו למרוח שוקולד על הביסקוויטים. ... תמיד בשלבים ששקית הזבל נהייתה כבדה ומגעילה ואף אחד לא רצה לסחוב אותה – דניאל לקח אותה, כי גם ככה לא היה אכפת לו יותר מדי על ניקיון התיק או המכנסיים שלו..." ואכן, הג'ינס הקבועים שנאסר לכבסם היו מסימני ההיכר של דניאל בחוץ, ובבית, היו אלה נעלי ה"קיפי" המשובצות. דניאל המשיך את לימודיו בעירו הרצליה, בחטיבת הביניים "שמואל הנגיד", ולאחריה, בבית הספר התיכון "ראשונים", שם רכש את חבריו הטובים ביותר. בהיותו בכיתה ח' החל לשחק כדורעף, והמשחק היה לאחת מאהבות חייו הגדולות. בכיתת המחוננים שלמד בה ארגן קבוצה ששיחקה במסגרת מועדון "מכבי הרצליה". אף שהיה אוהד "הפועל" קלאסי – אדום בלב ובנפש – שיחק משך רוב ימיו ב"אליצור הרצליה", המשתתפת בליגה. את צימאונו הבלתי נדלה לדעת ולהבין הכול, הרווה דניאל בקריאה בלתי פוסקת של ספרים. מגובה בידע הרב שרכש, ומצויד בביטחון עצמי ניכר, דניאל, שהיה שמאלני נלהב, בעד שלום ונגד קיפוח, לא היסס לפצוח בהתנצחויות, כשהוא מאתגר את בני שיחו בטיעונים מקוריים ובלתי צפויים. דניאל "לא דפק חשבון" בהתבטאויותיו ועם זאת, מעולם לא התווכח ללא סיבה ולא נטל סיכונים: תמיד בדק את השטח קודם לכן, וכאשר אמר דבר מה, כולם ידעו שהוא צודק. בחורף 1994, כשהיה בכיתה י', התברר כי דניאל חלה בסרטן העצמות, שפגע בכתפו הימנית. "אני נזכר בפגישתנו הראשונה, במרתף של בית החולים 'סורוקה'..." משחזר רופאו הראשון, פרופ' יצחק מלר, שגם ניתח אותו בהמשך: "אתה נער בן שש-עשרה, גבוה, בלונדיני טבעי ועם עיניים כחולות או ירוקות אבל בוודאי לא שחורות, יפה תואר, שרירי, ואני זוכר שהכדורעף היה מרכזי בחייך. השיחה נסַבָּה על מחלת הסרטן, והיום, כשאני חושב ומנתח דברים לאחור, נראה לי שלכדורעף כמשחק וכמטפורה הייתה חשיבות רבה בהערכות המצב המקצועיות שלי כלפיך ... אני שפכתי על השולחן מידע, ידע, ניסיון, הערכות מצב ושיקולים, תכניות לביצוע וחשבונות סטטיסטיים של סיכויים וסיכונים, ואתה שאלת שאלות שחלקן היו ענייניות, אבל חלקן הראו על רצון לברוח, להבין את מה שנוח ולהתעלם מהיתר." משעה שהתגלתה המחלה, חדלו לימודיו של דניאל מלהתנהל באופן רציף, אך דניאל לא שקע בדיכאון אף לרגע. לבית הספר הגיע כשיכול היה, וכשלא היה יכול, היו מוריו – וטובה זובלסקי בראשם – באים ללמדו בבית. כשנאמר לדניאל כי עליו לעבור ביופסיה, ולמרות המצב הקשה, קבע את הטיפולים בהתאם לתכניותיו – אחרי הפעילות ב"מחנות העולים", ואחרי כל שאר הדברים שהיו חשובים לו. בכיתה י"א חלה הידרדרות חמורה במצבו של דניאל, והוא נאלץ לעבור ניתוח שבו נקטעה חצי מהכתף. פרופ' מלר חיבר את היד לשכמה, ולתדהמת כולם, לאחר שהתאושש, חזר דניאל לשחק כדורעף – "דבר שעד היום לא מובן לי על בסיס מדעי, רפואי, כוחני ופילוסופי..." כך פרופ' מלר. מלבד פרןפ' מלר, שהפך לידיד קרוב, היה דניאל קשור מאוד גם לרופאים האחרים שטיפלו בו בבית החולים "שניידר" – ד"ר איאן כהן וד"ר ירמיהו שטיין, ניהל עימם ויכוחים פוליטיים סוערים, אך גם שיחות אינטלקטואליות שקטות על ספרים באנגלית. קרבת נפש גדולה וחברות אדירה שררו בין דניאל לאחיו דודי, וגם על חבריו היה אהוב מאוד. דניאל, בעל הנוכחות הכובשת, היה חברותי באופן בלתי רגיל וגילה פתיחות גם ביחס למחלתו. במהלך הטיפולים גזז את כל תלתליו הבלונדיניים, וחשף את אזור הניתוח ואת הקרחת. רק את בית החולים השאיר מחוץ לתחום, ופרט לבני המשפחה הקרובים ולחברים של דודי, לא הרשה לאיש לבקרו. גם את האוכל של בית החולים סירב לטעום. בסוף החופש הגדול של כיתה י"א, כשהוטב מצבו, יצא דניאל עם דודי למסע שיט הרפתקני בים הצפוני, מול חופי הולנד, שבמהלכו נקלעו לסערה ולמשך זמן מה נתקעו על אי עד שיכלו להמשיך במסעם. ללימודים בכיתה י"ב חזר בסוכות, ובזכות ההפוגה במחלה למד ברציפות במשך כל השנה וסיים את לימודיו בהצטיינות. בסוף השנה עבד דניאל למען תנועת "הצופים", חגג איתם את "חג המעלות", ועיטר את כתובות האש. דניאל אהב את המדינה, ועוד בראשית ימי מחלתו הצהיר כי יהיה אשר יהיה, הוא יתגייס לצבא. כעת היה עליו לנהל מאבק כפול: הן במחלתו, והן מול שלטונות הצבא, כדי שיסכימו לאפשר לו להגשים את רצונו. מאבקו זה צלח, וב-15.1.1997 חויל, והצטרף לחיל המודיעין, ליחידת פיתוח אמצעי לחימה. דניאל חדור המוטיבציה השתלב במהירות במדור, הפגין את יכולותיו האישיות הגבוהות, וכבש את ליבם של המפקדים והחיילים. כתבו החברים: "... כבר בימים הראשונים לשירותך ביחידה חשנו את רצונך העז להשקיע, ללמוד ולהעניק לכולם, ככל שניתן וכמה שיותר מהר. נוכחותך החברתית והמקצועית מילאה את חדרינו במדור ועד מהרה, תפסת מקום של כבוד – כאחד הוותיקים." דניאל מעולם לא ביקש הנחות, וגם כשפרצה שוב המחלה, נטע בכולם את הכוח להאמין שיתגבר, והיה מגיע למשמרת אפילו אחרי הטיפולים הכימותרפיים. לא אחת, ארגן פיקניקים, טיולים ובקרים מיוחדים, זכר לימי התנועה העליזים. על תפקודו המופתי, על המקצוענות ועל היצירתיות שגילה, זכה דניאל בתואר "חייל מצטיין יחידתי" לשנת תשנ"ח (1998). מפקד היחידה, אלוף-משנה טל דיליאן: "כולנו היינו גאים בדניאל כנציגנו בין מצטייני חיל המודיעין אצל ראש אגף המודיעין. לא אדם חולה עמד לפנינו, אלא אדם שהצליח באופן מדהים כמו כולם." מעמד הענקת תעודת ההוקרה, ביום חיל המודיעין, מידי אלוף עמוס מלכא, היה אחד הימים המרגשים בחיי המשפחה. פרופ' יצחק מלר, שנכח בטקס, משתף ברגשותיו באותם רגעים : "... אז, באותה נקודת זמן, היה לי ברור שיש כאן ניצחון (בליבי ידעתי אז שבתוך שנה תמות פיזית) אשר הותיר בי טעם מריר במקצת... אבל בכל זאת – ניצחון. הבנתי שהחלטת ללכת עד הסוף עם הפנים קדימה והאקדח מכוון ממך והלאה – ולא אל רקתך, וזו הרי הדרך הקשה יותר למות. זו הדרך המבעיתה יותר, כיוון שאז צריך לחכות לו, למוות, ולהישיר מבט ארוך שנמשך חודשים, לשאת סבל פיזי ונפשי, ופשוט לצחוק עליו ואליו ולא להשפיל מבט ולו לרגע אחד, כדי לא לתת לו את התענוג הזה..." ב-7.7.1998 עבר דניאל השתלת מח עצם. לצבא חזר שלושה שבועות לאחר מכן, חזק מאוד נפשית, אך גופו כבר חלש ודואב. שנתיים וחצי שירת דניאל בצבא, חודש מתוכם כחייל בשירות קבע במסגרת שירות המתנדבים, והוכר כחייל היחיד שנשאר בשירות על אף ההחמרה במחלתו. בשנתו האחרונה המשיך דניאל לחיות רק עם רבע ריאה, ואף שידע שמצבו חמור, ניגש בפברואר 1999 לבחינות הפסיכומטריות, עבר אותן בהצלחה מרובה, והתקבל לפרויקט המצוינות באוניברסיטת תל אביב. דניאל תכנן ללמוד יחסים בין-לאומיים והיסטוריה; יומיים לפני שנפטר, שלח את אחותו לרשום אותו ללימודים. אלא שהמצב הידרדר, ודניאל הפגין אצילות נפש כשביקש לא להתחבר למכשירים. "דניאל ידע למות בכבוד," אומרת אמו{,שכבר ידעה שכול בחייה כשאיבדה את בעלה הראשון במלחמת יום הכיפורים}. "הוא ביקש מאיתנו סליחה, ואמר שהגיע הזמן להיפרד." ביום כ"ח בניסן תשנ"ט (13.4.1999) נשם דניאל את נשימתו האחרונה, והוא בן עשרים ואחת וחצי. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבהרצליה. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. ספד לו מפקדו, שמואל שפיגל: "... לא ניתן לבטא במילים את מה שאנו באמת מרגישים. איך מספרים על דניאל המבריק והמתחכם, שרוצה ויכול ללמוד כל דבר בלי מאמץ נראה לעין, שלא מכיר את המושג 'לא יודע' או 'לא יכול לעשות' ... דניאל הספורטיבי בנשמתו, שניגש לכל אתגר מתוך כוונה לנצח, אין כזה דבר משחק אבוד ומקום שני לא נחשב. ... דניאל, הצלחת לרמות את כולנו, למעשה כמעט את כולנו, כי מלאך המוות הארור לא קנה את הסיפור הזה. הצלחת לשכנע אותנו כי הכול עניין של החלטה, שמה שצריך זה כוח רצון ונחישות. ... עוד לא נפרדנו ממך ואני כבר מתגעגע לקולך הרועם שמפלח את המדור מצד לצד. הייה שלום חייל גיבור..." כתב פרופ' יצחק מלר: "... ככל שהזמן חולף אני מבין אותך, דניאל, יותר ויותר, וקולט יותר ויותר את המסרים הנסתרים של התנהגותך אז. ... כמה אותות אפשר לתת לך דניאל, על אותן חמש שנות קרב שהתבצעו בשיאה של פריחת נעורים, וכמה אותות מופת יכולים לכפר על העוצמה של אותו שירות צבאי שלך, שלדעתי גם החייל המעוטר ביותר שלנו לא מגיע לקרסוליו... עדיין לא נפרדתי ממך וייתכן שלא אפרד לעולם, כי תרומתך וזרמי החיים שנובעים ממך נשפכים עדיין דרכי ודרך אחרים יום-יום ושעה-שעה עם 'דניאלים ודניאלות אחרים'." דניאל מונצח בליגת כדורעף על שמו שמקיימת עיריית הרצליה בשיתוף עם משפחתו, שבה לוקחים חלק קבוצות ממגוון מגזרים בחברה הישראלית. יחידתו בחיל המודיעין מקיימת טורניר כדורגל יחידתי על שמו. בטורניר הראשון, שהתקיים ב-10.6.2003, נשא דברים מפקד היחידה: "... דניאל היה חייל מצטיין ביכולותיו הגבוהות, במקצועיותו, בתרומתו לעבודה ובמיוחד ברוח האופטימית שהקרין על סביבתו ... דרך טורניר זה יכירו גם אלו שלא הכירוך, דניאל, את הערכים שאותם סימלת ביחידה: נתינה, התנדבות, שמחת חיים ואמונה בלתי מוגבלת ביכולת לנצח." והוסיף שמואל שפיגל: "... רק מי שראה בעיניו את דניאל עם יד אחת וחצי ריאה משחק כדורעף בקבוצה רגילה, יכול להאמין שזה אפשרי. ... כאשר הקשיים גוברים וקצת קשה לקום בבוקר ולהמשיך למשוך את העגלה, אנו נזכרים בדניאל ובמה שלמדנו ממנו על איך מתמודדים – חורקים שיניים וממשיכים קדימה, עם אופטימיות שלפעמים אין לה כל ביסוס..." בשנת 2010 כתבה ציפי: "ילד, עברו אחת-עשרה שנים, והשנה הזו הייתה הקשה מכולן. משנה שעברה, ביום הזיכרון, התחילה לחלחל ולחדור ההכרה כי אתה באמת איננו ואין יותר לאן לברוח ולהסתתר. ... בשבילנו אתה קרוב בפנים, וחם ומחייך ואוהב ואהוב, לפעמים מצחיק ולפעמים רציני... אנחנו בטוחים כי זכרך, כזכר של ילד מיוחד במינו, של אדם מדהים ובעל יכולות אדירות, ילד של צחוק וכיף, ילד של משובות ותעלולים, יישמר, ונוכל לזכור אותך מתוך אהבה, וקצת פחות מכאב..." דניאל, שבכל מקום שאליו הגיע קישר וחיבר בין אנשים, ניסה תמיד לשמור על אופטימיות, לנצל את החיים ולעשות כיף. בתקופת אשפוזו במחלקה האונקולוגית-אורתופדית של חולי סרטן העצמות, היה מעורב בהקמת עמותה למען חולים, שהתפתחה לפרויקט "יוצאים לחיים" – פרויקט המסייע לצעירים שהבריאו ממחלת הסרטן להמשיך בחייהם, ובמסגרתו, יוצאים הצעירים להפלגה בספינת מפרש בים הצפוני, בהשראת סיפור חייו של דניאל וההפלגה המיוחדת שחווה.

מקום לזכרון

הוסיפו סיפור אישי

זה המקום לשתף בזכרונות ובתמונות, מההכרות שלכם עם מדריכים, חניכים וחברים למחנה, לגרעין או לחוג שנפלו

הנתונים נלקחו מאתר יזכור של משרד הביטחון.

לעדכון פרטים על הנופלים ניתן לשלוח פנייה לצוות האתר דרך טופס זה

נזכור

ספר זכרון לנופלי ונופלות המחנות העולים