בנם-יחידם של דבורה ומשה, נולד ביום כ"ג בכסלו תרפ"ט (6.12.1928) בירושלים. הוא למד בבית-החינוך לילדי העובדים בירושלים אך סירב להמשיך בלימודיו בבית-ספר תיכון, על אף התוצאות החיוביות של הבדיקה הפסיכוטכנית. דן אמר: "אהיה חבר מועיל יותר לקיבוץ אם אלמד מקצוע, וגם לאמא יהיה קל יותר". הוא נתקבל לבית-הספר המקצועי "עמל" ולמד בו מסגרות וחרטות. מכיתה ה' של בית-הספר העממי היה חבר בתנועת-הנוער "המחנות העולים" ומדריך בה מגיל 14. אחר-כך הצטרף ל"תנועה המאוחדת". עם תום לימודיו בבית-הספר המקצועי נשאר שנה נוספת בעיר, כי רצה לצאת להכשרה עם בני גילו בתנועה, שטרם סיימו את לימודיהם בבית-הספר התיכון. דן עבד בבית-מלאכה והתבלט בכשרונותיו הטכניים ובו בזמן התמסר להדרכה בתנועה. כשיצאה קבוצתו להכשרה לא ניתן לו להצטרף אליה. הוא נשלח להדרכה לחיפה. שם עבד שלושה ימים בשבוע בנמל כסבל, וארבעה ימים בהדרכת הנוער. עם פרוץ מלחמת- העצמאות תבעה ממנו התנועה להמשיך בהדרכה, אולם לבו לא היה שלם עם תפקידו, שנראה לו כבלתי-חשוב באותם ימים. הוא עזב את חיפה על דעת עצמו והצטרף לחבריו בהכשרה המגויסת בכפר בלום. שם עבד תחילה בעבודה חקלאית ואחר-כך במסגריה. הוא הצטיין בהמצאות ובשכלול הייצור. לא ארכו הימים ודן נקרא למרכז התנועה, והועמד למשפט על הפרת משמעת בעוזבו את ההדרכה. הוא נתבע, באיום של הוצאה מהתנועה, לחזור מיד לתפקידו, אולם "ערק" והצטרף ליחידה לוחמת אחרת של הפלמ"ח. נלחם במנרה ורמות נפתלי. בסוף חודש אפריל נחון דן על-ידי מזכירות התנועה וחזר לחבריו- לגרעין המגויסים בחטיבת "יפתח" בהר-כנען. היה חייל למופת, אמיץ-לב, חסון, נאמן למפקדיו ורע טוב לחבריו-לנשק. לוהט כולו ברצון לנקום את מות חבריו. כשנודע לו על מות הטוב שבחבריו כתב לאמו: "הידיעה על מות שאוליק הממה אותי, אך אחרי שחשבתי מעט הגעתי למסקנה, שאינה מקורית ביותר, שאי-אפשר להתעלם מהקרבת קרבנות במלחמה... שאול היה חבר יקר לי ועלי לנקום את דמו. אני מתבייש במלה זו, כי ברברית היא. אולם כל דמי צועקים בי, ואני אנקום".