ן סימה וזאב. נולד ביום ל' באב תרע"ח (8.8.1918) בעיר חרסון שבאוקראינה (אז – בשליטת רוסיה).

זמן קצר לאחר הולדתו עזבה המשפחה את רוסיה, ייתכן שנמלטו, ובהיותו כבן שנה הגיעו לאיסטנבול, תורכיה. שם, בנסיבות לא ברורות ובתאריך לא ידוע, הוכנס למנזר שנוהל על ידי מסדר "האבות ציון". בשנת 1924, בהיותו כבן שש, הועבר דוד למנזר רטיסבון בירושלים, שנוהל על ידי אותו מסדר. ייתכן שהועבר לירושלים לבקשת הוריו שתכננו להגיע אחריו לארץ ישראל, אך הם לא הגיעו מעולם לארץ וגורלם לא נודע.

דוד התחנך במנזר בירושלים בשפה הצרפתית, מנותק מהמתרחש בעיר היהודית, אף שלפי עדות חברו היה מודע ליהדותו. רק בשנת 1928 נודע בדרך מקרה לדודו מאיר, תושב ירושלים, דבר הימצאו בארץ ובמהלך כשנתיים הוא פעל לקבל את המשמורת עליו ולהוציאו מהמנזר, שבו ניסו להביא להתנצרותו.

דוד עבר לגור אצל דודו בירושלים. בשנת 1930 החל את לימודיו בגימנסיה העברית בעיר. במקביל התערה בארץ ובהווי המקומי והצטרף לתנועת "המחנות העולים", שעד מהרה הייתה למרכז עולמו.

בסתיו 1934 החליט לעזוב את הלימודים ולהצטרף להכשרת "המחנות העולים" בקיבוץ גבעת ברנר, שם התגורר כשנה. בשנת 1935 עבר עם קבוצת חברים ל"שייח אברק" (כיום קריית טבעון) בניסיון להחיות את רעיון "קבוצת הרועים". במקביל עבדה הקבוצה והתגוררה בקריית חרושת, כך דוד צבר מיומנות בעיסוק בחומרי נפץ ששימשו לפיצוץ סלעים. עם פרוץ המרד הערבי (1936) עבר להתגורר בביתו של משה יפה, בשכנות למשפחת השומר אלכסנדר זייד, הצטרף לנוטרות ובהמשך לפלוגות השדה של ה"הגנה" ול"פלוגות הלילה" בפיקודו של אורד צ'ארלס וינגייט.

בשנת 1937 הצטרף לגרעין התיישבות בשימרון (ליד נהלל). דוד והגרעין עלו לחניתה במסגרת התיישבות "חומה ומגדל" במרץ 1938. בחניתה עסק בעיקר בנושאי ביטחון, הצטרף למשטרת היישובים ואף קיבל ציון לשבח על פעילותו, לאחר שפירק מוקש רכב תחת הפגזה בדרך המובילה ליישוב.

במשך כל תקופת שהותו בחניתה המשיך לעסוק בספורט הריצה בו קבע שיאים עוד בתקופת היותו בגימנסיה העברית בירושלים. בשנת 1939 קבע שיא ארצי בריצת אלפיים מטרים, ענף לא אולימפי המוכר היום רק במבחן בר-אור. שיא זה נשבר רק בראשית שנות השישים.

באוקטובר 1940, כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, התגייס דוד לצבא הבריטי והצטרף לחיל האוויר, בהמשך שירת כנהג ובתפקידי קרקע נוספים בזירת יוון. באפריל 1941, במהלך נסיגת כוחות הצבא הבריטי מפני הגרמנים ביוון, דוד וחבריו נחלצו בכוחות עצמם ללב ים ונאספו על ידי משחתת בריטית עמה הגיעו לנמל טוברוק בלוב ושם חברו ליחידתם. עד שחרורו מהצבא הבריטי ביוני 1946 הוא נשאר עם יחידתו בזירת המדבר המערבי, בצפון אפריקה.

לאחר שחרורו חזר לארץ והחל לעבוד ב"חברת ירדן לחיפושי נפט" בסדום. באותה עת המשיך לפעול במסגרת ארגון ה"הגנה". לאחר פרוץ מלחמת השחרור והפסקת פעילותה של החברה לחיפושי נפט, השתלב בהגנה על מפעל האשלג ונכסים נוספים ונשאר בסדום עד ההפוגה השנייה.

במהלך ההפוגה השנייה במלחמה ביולי 1948, הגיע דוד באופן עצמאי למפקדת חטיבת עציוני, שם הכיר אישית את מפקדיה, כדי להצטרף ללחימה. הוא קיבל דרגת קצונה בשל עברו הצבאי והשתבץ בפעילות מודיעין שדה (יחידה לתפקידים מיוחדים) במפקדת החטיבה.

פעילותו הייתה בעיקר מול חזית הר הצופים, שהיה מובלעת בלב שטח בשליטת ירדן, וכללה ניסיונות למצוא דרכי הגעה להר. בספטמבר 1948 היה מהוגי הרעיון לעשות שימוש בתעלת ביוב תורכית העוברת בגבול שכונת מוסררה בירושלים (ליד עמדת הגפרורים), להחדיר אליה חומר נפץ וליצור פעולת הסחה כדי לאפשר לכוחות לעבור את העמדות הירדניות באזור ולפרוץ להר הצופים הנצור דרך ואדי ג'וז. הוא השתתף בסיור הראשון בתוך התעלה וקידם את התכנית. באותו פרק זמן גם הוביל בלילות סיורים להר הצופים במטרה למצוא פירצה בקווי האויב שתאפשר לחימה לשחרור ההר.

בעקבות כניסתו לתעלה התורכית חלה דוד בקדחת חמורה, והיה מאושפז כחודש ימים בבית חולים "אביחיל" בירושלים.

לאחר שחרורו מבית החולים התמנה לתפקיד סגן מפקד פלוגת ג'יפים בחטיבת עציוני, עמה נלחם עד תום המערכה על ירושלים ופירוק החטיבה ביוני 1949.

ב-1949 דוד השתחרר מצה"ל בדרגת סגן.

לאחר שחרורו הצטרף דוד לקואופרטיב "אגד", נישא למירה לבית שניפר בת נהלל, וקבעו את מגוריהם בנהריה אותה זכר לטובה מתקופתו בחניתה. הוא המשיך לשרת במילואים, ושירת במהלך מבצע קדש (סיני).

בשנת 1959 חלה במחלת כבד קשה כתוצאה מהקדחת בה חלה במהלך מלחמת העצמאות. הודות לניתוח חדשני של אותם זמנים הוארכו חייו בעוד ארבע שנים.

דוד גובר נפטר ביום י' בטבת תשכ"ד (26.12.1963). בן ארבעים וחמש במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בנהלל. הותיר אחריו אישה ושלוש בנות, רחל, אלה ודפנה.