
סיפור חייו:
גד (גדי), בן פרידה ומשה, נולד ביום ט"ז באב ת"ש (20.8.1940) בקיבוץ רמת-רחל. הוא למד בבית-הספר היסודי "גורדון" בחולון, ואחרי-כן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "קוגל" בחולון ובבית-הספר החקלאי "כדורי". בילדותו עברה משפחתו של גדי מרמת-רחל לירושלים ואחרי-כן עקרה לחולון. הוא היה ילד מסודר, אך כתלמיד לא הצטיין ביותר, שכן לא אהב ללמוד. אחרי שעשה שנה בבית-ספר תיכון בחולון, השיג את מבוקשו והועבר לבית-ספר חקלאי, שם למד רק את המינימום ההכרחי לפני בחינות. הוא אהב להתווכח שעות ארוכות על נושאים מנושאים שונים. לעומת זאת הצטיין בעבודה המעשית, השקיע את כל מרצו בדיר, התמחה בכל הקשור בצאן ולא היה שני לו בידע מקצועי בתחום הזה. אחרי-כן עבד בפלחה והחל לרכב על סוסים. עוד בימי בית-הספר היסודי היה חבר פעיל ב"תנועה המאוחדת". גדי (שכונה בפי כל "שומך") ידע לפתח קשרים אישיים עם אנשים שונים, ובימים שלמד בבית-הספר "כדורי" היו לו ידידים רבים בין התלמידים, בין המורים והמדריכים ואף בין תושבי הכפר הערבי השכן. בשנת הלימודים האחרונה שלו ב"כדורי" התארגן גרעין של בית-הספר, שעמד להשלים את קיבוץ נתיב-הל"ה. כך נוצר קשר בין גדי לקיבוץ והוא החל לבקר בו לעתים קרובות; כמחצית השנה לפני שגויס גר למעשה שם והתפתחה אצלו אהבה גדולה למשק. גדי היה חובב בישול וידע להכין מיני תבשילים מיוחדים. הוא נהנה מאוד מהגינה שליד ביתו ואהב לטפחה. כן אהב לשיר, לשתות ולהשתולל; והתלהבותו משירים רוסיים הייתה לשם דבר. גדי היה טוב-הלב בהתגלמותו; הוא הבין את הזולת, נהנה לעזור, לשמח ולהחמיא והיה מליץ-יושר לכל אדם. מטבעו היה אופטימי מאוד והאמין באדם. לא היה דבר בלתי-אפשרי לגביו. הוא היה מתלהב מדברים, ידע לשמוח מכל הלב וכל אשר עשה, עשה בלב ונפש. היה לו חוש הומור והוא הרבה לצחוק ולהתלוצץ, אך לדברי חברו, כשהתווכח על דבר שהאמין בו, היה ממש מפחיד. הוא היה ישר עד מאוד, עשה את עבודתו במלוא האחריות והמסירות, והיה עובד שעות ארוכות ברצון ובשמחה... הוא האמין, שכאשר עובדים יש לעשות את המקסימום, אפילו בתנאים קשים. עם זאת היה נוח מאוד לעבוד עמו. תמיד היה לו זמן ותמיד נהג במין שלווה סטואית, ואפילו דיבר לאט. הוא היה עדין נפש ורגיש, אף-על-פי שהיה קפדן בענייני סדר ומשמעת, ובעיקר בשירותו בצבא. מילדות היה קשור מאוד לאחיו הצעיר ממנו והם נהנו לשוחח זה עם זה ולבלות יחד. גדי אהב ילדים ולימים, כשנולדה בתו, הפך לאדם אחר; דבר לא היה חשוב בעיניו כמו בתו והוא לא פסק לדבר עליה ברוך ובאהבה.
מקום לזכרון
זה המקום לשתף בזכרונות ובתמונות, מההכרות שלכם עם מדריכים, חניכים וחברים למחנה, לגרעין או לחוג שנפלו
נזכור
ספר זכרון לנופלי ונופלות המחנות העולים
