בן בלומה ויוסף, נולד ביום י"ב בתשרי תר"ץ (16.10.1929) בעיר קובנה, ליטא ובשנת 1934 עלה עם הוריו לארץ. כאן למד בבית- הספר העירוני "תל-נורדוי" ובגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב ובדעתו היה להמשיך אחרי שנת השירות בלימוד המדעים המדויקים באוניברסיטה העברית. מחיבוריו ומרשימותיו נראה שהתעניין גם במדעי-הרוח ובספרות. בדברים שכתב על בעיות הזמן ועל ספרים שונים שקרא מתגלים תפיסה רחבה ומעמיקה, כוח-שיפוט בהיר והרצאה הגיונית בסדר הדברים ובמיצוי הנושא. חיבוריו בגימנסיה נשתמרו כדי שישמשו מופת למחזורים הבאים. הוא כתב גם שירה ובה הביע הגיגים ורגשות ומתוך חיבת-יתר ליצירות משוררים שמצאו חן בעיניו היה מעתיק אותן במחברתו בציון שמות המחברים. קיננה בו שאיפה עזה לבניין עתיד האומה והארץ על יסודות צדק וטוהר סוציאלי ואף את מעשי עצמו היה בוחן ושופט לפי קנה-מידה זה. מתוך גמישות נפשית וחיפוש מתמיד אחרי דרך השלמות לא נשאר בארגון-הנוער שאליו הצטרף תחילה והיה בו האומץ לשאת בכל התוצאות המכאיבות של חילופי מסגרת וחבורה כשהכרתו אילצתהו לכך. אריה היה בתנועת "השומר הצעיר", עבר אל "המחנות העולים" והגיע לתנועת "הצופים", ממנה יצא בסתיו 1947 להכשרה מגויסת בדפנה, למילוי חובת שנת-השירות (ב"הגנה" שירת מגיל 15 ובשנתו ה16- נאסר פעם על-ידי הבריטים בשל חלוקת כרוזיה). במכתביו להורים תיאר את האידיליה שבעבודה החקלאית והמשיך בדברי ארגעה כאלה גם לאחר שהחלה מלחמת-העצמאות ועל ההכשרה הוטלו יותר ויותר תפקידים צבאיים במסגרת הפלמ"ח. לאחר זמן נודע להוריו מפי חברים שפעם שבר כדור- אויב את המשקפים שעל עיניו ובו לא פגע.