בת בן-ציון הכהן ובת-שבע. נולדה ביום ט"ז בניסן תשי"ב (11.4.1952) בירושלים ולמדה בבית הספר היסודי "תל חי" ובבית החינוך התיכון בחיפה. בצעירותה הייתה חברה ב"התנועה המאוחדת" וכשהתבגרה עברה ל"מחנות העולים" כי היא (ועוד כעשרים חברים שלה) ראו בתנועה זו מסגרת מתאימה יותר להגשמה. בתנועה זו התארגנו היא וחבריה בגרעין "שחקים", שקיבוצם הוא נתיב הל"ה. 

כשהייתה תלמידה בבית הספר הדריכה בגדנ"ע לאחר שעברה שני קורסים: קורס מ"כ וקורס מ"מ. אורית למדה מוסיקה בקונסרבטוריון של דוניה וייצמן בחיפה. היא אהבה לפרוט על גיטרה, לשיר בליווי עצמה, להקשיב למוסיקה, לקרוא ולפתור תשבצים. היא הייתה דמות מיוחדת, שאיחדה בתוכה סגולות של החינוך האירופי עם סגולות של ילידת הארץ: רצינית, בעלת חוש אחריות, עדינת נפש ועם זאת עליזה ושובבה. כשמה כן הייתה: בהיכנסה לבית הייתה מביאה עמה קרני אור שהציפו אותו וחיממו את הלב. היא הייתה בת נפלאה להוריה. אורית רצתה להיות חברת קיבוץ והייתה בטוחה שהקיבוץ ימלא רצונה וישלח אותה ללמוד סוציולוגיה, כדי שתוכל להגשים את שאיפתה לעזור לאנשי הישובים בפרוזדור ירושלים. היא גויסה לצה"ל בסוף דצמבר 1970 ועשתה את שירותה במסגרת של"ת בקיבוץ נתיב הל"ה. על החודשים האחרונים של חייה העיבה פטירתו הפתאומית של אביה, שהיה נערץ עליה, הא ד"ר בן-ציון שנער, שנמנה עם המדענים הראשונים של משרד הביטחון. מאז פטירתו הרגישה אחריות כפולה והשתדלה להגיע לביתה בכל רגע פנוי. היא עמדה לצד אמה ועזרה לה, גם מעשית וגם רוחנית. אור ליום ט"ז באדר תשל"א (12.3.1971), נפלה בעת שירותה. הובאה למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. בקיבוץ נתיב הל"ה מוקמת ספרייה ובה פינת הנצחה המוקדשת לאורית ולחברה שלמה זילבר שהיה חבר הקיבוץ.