בן כוכבה ואברהם. נולד ביום ד' באייר תרצ"ד (19.4.1934) בירושלים. ילד שלישי במשפחה, אח למשה, יוסף, מאיר ויונה.

אהרון גדל והתחנך בירושלים. משפחתו חיה בדוחק ובצפיפות, אך בתוך שכונה תומכת ומלאת שמחה, תחילה בעיר העתיקה ולאחר מכן בשכונת שערי צדק. הוא למד את מקצוע המסגרות בבית הספר "אליאנס" הסמוך לשוק מחנה יהודה.

בהיותו ילד הרפתקן הצטרף, כרבים מחבריו, לתליית מודעות של מחתרת האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) ואף נעצר משום כך על ידי הבריטים. לאחר שישב במשך שעות בבית המעצר ב"מגרש הרוסים", הגיעה אימו המבוהלת והוא שוחרר.

בגיל ארבע-עשרה חווה את מלחמת העצמאות ואת המצור על ירושלים שהביא עימו רעב ומחסור. כדי להשיג כל מזון אפשרי נכנסו הוא וחבריו לווילות הנטושות בשכונת קטמון וליקטו משם למשפחותיהם הרעבות כל דבר אוכל שמצאו.

לאחר המלחמה נשבה בקסמו של מדריך מתנועת הנוער "המחנות העולים", הצטרף לפעילות התנועה וסייע בהקמת המועדון הראשון שלה בעיר.

בשנת 1952, אחרי הפילוג בתנועה הקיבוצית, כשמחצית מחברי משק בית השיטה ומשפחותיהם עברו לקיבוץ אחר וכיתות בית הספר המקומי התרוקנו, נקלט שם כ"ילד חוץ" עם קבוצה של בוגרי התנועה והצטרף כתלמיד מן המניין. אהרון וחבריו הירושלמים הביאו עימם צלילים חדשים לקיבוץ: מזמורי תפילה, שירי געגועים בסלסול ספרדי והגייה גרונית של חי"ת ועי"ן, עימם קלחו גם הבדיחות והסיפורים. ההתאקלמות הייתה קשה, אך אהרון התגבר ולבסוף אף קשר את חייו למקום שהתאים לרוחו השובבה והחברתית. "ומכאן ועד יומו האחרון, מחובר הס"ט הירושלמי לחיי הקיבוץ", תיארו בני המשפחה.

בתום הלימודים התגייס לצה"ל ושובץ בחיל השריון. במשך שנה שירת בתנאי שדה קשים ובד בבד התאמץ לקדם את חלומו לעבור ליחידת הקומנדו של חיל הים "שייטת 13". הוא השיג את מטרתו ועבר ליחידה זו, אף על פי שאפילו לשחות לא ידע. לאחר אימונים מפרכים ושירות מאתגר של צלילות מבצעיות והגנתיות הפך לצולל וללוחם מצטיין בסדיר ואח"כ במילואים.

השירות בשייטת היה אבן דרך משמעותית בחייו, שם נרקמו שאיפותיו ועולמו ושם רכש לו ידידי נפש לחיים. חבריו ליחידה כינו אותו "שריון" כי משם התגלגל אליהם או "איז'ו" – בן, בשפת הלדינו. אחד מהם סיפר, "הוא היה שונה מכולנו. ספרדי טהור באמת שהביא אלינו ... עולם שלא הכרנו: שפה עשירה, סיפורי חיים מרתקים, מבטא, בדיחות, אמונות טפלות ..."

לאחר חמש שנות שירות השתחרר מצה"ל בדרגת רב-סמל ראשון והחל לעבוד כדבוראי בענף המכוורת של קיבוץ בית השיטה.

בחורף 1960 נישא ליהודית, בת הקיבוץ, אותה הכיר עוד כתלמידת בית הספר. השניים התגוררו תקופת-מה בקיבוץ נווה-אור אך שבו לבית השיטה. נולדו להם שלוש בנות ובן – ענבל, איילת, לירון וניב. אהרון היה אב ובן זוג מסור ואוהב. בני המשפחה בילו יחד באירועים משפחתיים, בשיחות, בנסיעות ובטיולים. ניב סיפר שהוא לימד אותו לצלול בחופשות באילת, ואיילת סיפרה, "זוכרת היטב את החופשות באילת, את הצלילות הנהדרות בסיני של פעם – שכה אהבת וגם אותנו סחפת איתך". בני המשפחה זכו לשמוע ממנו סיפורים ומעשיות. ניב סיפר, "לילה אחד באת להשכיב אותי ... ביקשתי ממך סיפור על סופת טורנדו, ואתה, בלי להתבלבל, שלפת סיפור מרתק ועשיר על סופת טורנדו שהייתה כביכול בירושלים, איך כל האחים שלך התחבאו מתחת למיטות וחיכיתם עד שהסופה תחלוף".

הייתה באהרון תשוקה לחוות ולהתנסות כמה שיותר. הוא נבחר לתפקידי ניהול בקיבוץ, בנוסף מדי כמה שנים בחר לעשות שינוי גדול: בשנות השישים יצא עם המשפחה לשליחות של שנתיים בברזיל מטעם תנועת הנוער "דרור" כמדריך נוער לעלייה לארץ. בשנות השבעים שירת כקצין ביטחון בחברת הספנות "צים קווי נוסעים" ולאחר מכן עבד במפעל השימורים של קיבוצו. בשנות השמונים עבד תחילה כמשווק של אבני טוף ממחצבת מרום גולן, וכשהוקם מפעל הבלוקים של "בלוקל רביד" עבר לשווק את תוצרתו.

פעם בשנה יצא לשירות מילואים שכלל צלילה הגנתית בנמלי הארץ. במלחמת יום הכיפורים גויס והשתתף עם יחידתו בהגנה וחילוץ של לוחמים שחצו את גשר הדוברות בתעלת סואץ שבחצי האי סיני. מייד לאחר המלחמה, התגייס למשימה ביטחונית בארצות הברית מטעם עבודתו. לאחד מחבריו כתב בסגנונו ההומוריסטי: "הגעגועים שוטפים אותי מכל עבר. אתה איתי בכל פינה פה ... איך זנחתי חברים ... ברגע זה אני נשבע, כשידי האחת מונחת על ספר הספרים, שמייד עם בואי לארץ ... עבד אהיה לרגליכם. אשטוף, אבשל, אנקה לכם את החדר יום-יום".

חבריו מהשייטת היו למשפחתו השנייה, לאורך כל השנים שמר עמם על קשר הדוק וחלק עימם שמחות ועצב וגם דברים שבשיגרה. לדברי חיים חברו, "החברות ההדוקה התבטאה בכול – בפגישות שבועיות, בשיחות טלפוניות, במעורבות בגידול המשפחה, בעזרה הדדית במבצעים שונים". אהרון היה אחד מעמודי התווך של החבורה, ובמסיבות המשותפות הפצירו בו כולם לספר בסגנונו המיוחד את הסיפורים המופלאים שלו. סיפוריו החוזרים ונשנים מעולם לא שעממו את המאזינים, משום שבכל פעם הוסיף להם חידושים מרעננים.

החום, ההומור והצחוק היו חלק בלתי נפרד מאישיותו. הוא רחש כבוד לזולת, אירח כיד המלך, יצר קשרים והתאפיין ברצון לשמח את הקרובים לו – בני משפחה וחברים. כל אלה באו לידי ביטוי במכתבים מרגשים וצבעוניים שכתב, בסיפורים שסיפר, בהובלת חבריו לפעילויות מאתגרות ובהתנהלותו בשעות קשות. חברו ערן כתב, "יכולתו הטבעית לשמוח, גם במצבים הקשים, חיזקה וחישלה את כל החבורה". הוא ניסה למצות את החיים עד תום בבילויים, חופשות, מסיבות, נסיעות, חגים, ריקודים ושירה.

בשנת 1994, בגיל שישים, אובחן כחולה בסרטן. הוא עבר טיפולים קשים בבית החולים "הדסה" בירושלים, ובריאותו הידרדרה עד שנאלץ לפרוש מעבודתו. למרות המצב המשיך אהרון להילחם ונאחז בחיים ככל יכולתו. בשנת 2003 הוכר כנכה צה"ל, על רקע הצלילה במים המזוהמים של נחל הקישון בעת שירותו הצבאי.

בשנת 2010 נגרם נזק לעמוד השדרה שלו בעקבות נפילה, ולאחר שיקום שלא צלח הוא עבר להתגורר בבית סיעודי בקיבוץ. היו אלה שנים לא קלות, ומצבו הבריאותי הלך והידרדר. בתו סיפרה, "אבל גם אז המשכת לשיר את הרומנסות בלדינו, את שירי התפילות מבית הכנסת, שירי החגים". חבריו ביקרו אותו, האזינו לסיפוריו ושרו יחד עימו, ותמיד חשו את התרגשותו ואת שמחתו לקראתם. "במבטיו החודרים ובמגע ידיו החזקות היה מעביר לנו מסרים של אהבה, ידידות וכוח", סיפר ערן חברו.

אהרון (איז'ו) בצלאל נפטר ביום י"ז בתמוז תשע"ה (4.7.2015). בן שמונים ואחת בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בבית השיטה. הותיר אישה, שלוש בנות ובן, נכדים ואחות.

בתו איילת ספדה: "תמיד אזכור אותך, אבא – שמח, מלא הומור, חבר טוב, אוהב וחם לכל יקיריך, ואת מה שלמדתי ממך – להיות תמיד אופטימי ולשם אף לשאוף. אנצור את דמותך בזיכרוני".

חיים חברו ספד: "אתה חלק כל כך דומיננטי מהעבר שלנו, מהמסורת שלנו, מהסיפורת שלנו ומההווי שלנו, שלמעשה אתה נשאר איתנו, ורוחך תרחף מעל הווייתנו כל זמן שאנחנו נהיה פה".

ספדו חברים: "פורץ גבולות ולא נח לרגע, קליל ושובב / מסור לחבריו ומשפחתו, מחבק וטוב לבב".

דף לזכרו של אהרון, הכולל הספדים ותמונות, הועלה באתר קיבוץ בית השיטה. סרט שהופק לזכרו ניתן לצפייה באתר יוטיוב, ובו תמונות וצילומי וידאו מתחנות חייו.