אהוד, בן תמר ואשר, מניצולי השואה, נולד ביום ט"ו בטבת תשי"ב (13.1.1952), בקיבוץ בית-קשת. הוא למד בבית-הספר היסודי בבית-קשת ואחרי-כן המשיך לימודיו בבית-הספר התיכון שם. אהוד (שכונה גם "אודי") היה ילד עקשן, עצמאי ותקיף, שלא ניאות להיכנע למרותם של גדולים. אם כי לא שם-לב כמעט לשיעורים בכיתה, ידע היטב את החומר. לדברי מורהו, התבלט אודי כתלמיד מוכשר, שהתעניין בביולוגיה. הוא היה ער, קשוב לטבע וחי אותו ואהב מאוד בעלי-חיים. בילדותו נראה תמיד לועס צמחים והיה נוהג לצאת לקטוף פירות שונים מהעצים, ביודעו בדיוק באילו עצים הפרי-מתוק ובשל. אהוד היה פעיל בחיי הכיתה. הוא אהב לטייל, ובמיוחד בלילה. כשסיים את לימודיו התיכוניים, החליט אהוד, שהיה הצעיר בבני-כיתתו, לצאת לשנת הדרכה בתנועת "המחנות העולים" בקרית-ביאליק. חניכיו שם אהבוהו והעריצוהו. הוא אהב מאוד לקרוא ספרי בלשים ומערבונים והוא היה חובב קולנוע מושבע. הוא ידע ואהב לשיר, והרבה להאזין לתקליטים; במיוחד נהנה להאזין לתקליטיה של חווה אלברשטיין. הוא גם רקד יפה והיטיב לשחק בכדורגל. אהוד היה זריז ומלא תנועה. הוא אהב לחיות, חי את ההווה ומעולם לא תכנן לעתיד (פרט לתכנון נסיעה לחו"ל, לאחר סיום שירותו הצבאי). כן ניחן בחוש הומור והרבה להתלוצץ ולספר בדיחות. יחד עם זאת היה רגיש וער לנעשה סביבו אף-על-פי שכלפי חוץ הקיף עצמו כאילו בקליפה דוקרנית. הוא היה ציני ובטוח בעצמו. בטחונו זה נבע מיכולתו הרבה לעשות דברים בקלות ובלא מאמץ. נוסף על בטחונו-העצמי הצטיין אודי ביכולת לקבל דברים בשלווה ולא להתאונן. למרות יחסו המבטל, כביכול, הצליח ליצור קשר בלתי-אמצעי עם אנשים. הוא היה טוב-לב מאין כמוהו מוכן לעזור לזולת ולסייע בכל. כשנרתם למשימה, היה עושה את שלו בכל הרצינות והמסירות. כן אהב מאוד את קיבוצו ואת העבודה בכותנה. הוא אהב חברתן של נערות, אולם יחסו לחברתו היה מיוחד במינו והוא התכונן לשאתה לאישה.